”קיבלתי תגובות מרגשות מאוד לפורטרטים בתערוכה”
האמנית שירלי פקטור מירושלים מגלה כיצד ציורי הדיוקנאות הייחודיים שלה, המוצגים בשלושה מחללי הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון בתערוכה \"האם שכחתי את פָָּנַיַ?\", מצליחים להותיר בצופים בהם רושם מפעים
"אני מציירת לא רק פורטרטים של נשים וגברים, אלא גם ריאליסטי. אני מחליטה מה לצייר ואז מתחילה לצייר. בעבר ציירתי בשמן וכיום באקריליק. אני עובדת מבלי לייפות ומציירת רק אנשים שאני מעוניינת לצייר אותם – קרובי משפחה וחברים. הם אהבו מאוד את הציורים שלהם, וקיבלתי תגובות מרגשות מאוד לפורטרטים שלהם המוצגים בתערוכה".
כך אומרת האמנית שירלי פקטור, המציגה בימים אלו בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון את התערוכה "האם שכחתי את פָָּנַיַ?" (אוצרות: אפי גן וקרן ויסהוז), שתינעל ב-26.7.25. השבוע, במסגרת האירוע "בין בריאות, טיפול, מלאכת ידיים ואמנות", שיתקיים ביום שלישי 15.7 בשעה 19:00 באודיטוריום מוזיאון ראשון לציון לקראת נעילת תערוכות אביב של הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון – יוקרן ריאיון ביתי מוקלט של האוצרת קרן ויסהוז עם שירלי פקטור על השתקפויות ביצירתה.
ציוריה של שירלי פקטור, המוצגים בשלושה מחללי הגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, מותירים בצופה רושם מפעים. בכניסה לגלריה ציורי דיוקנאות המשפחה (בנים, בן זוג, ודיוקן עצמי). בחדרי הגלריה ציורי דיוקנאות חברים קרובים, ושני ציורים נוספים מסדרות אחרות.
שירו של ריבנר, "האם שכחתי את פָָּנַיַ?", מאיר את הרווח הקיים או המדומיין בין הבשר לרוח, בין העין הרואה, לעין שראתה. פניו של הזולת הם אולי הדבר העיקרי אותו אנחנו לומדים לפענח מינקות, ביעילות שלא דומה לשום דבר אחר.
שירלי ציירה את ציורי הפנים בשנים האחרונות, והם שלב נוסף ביצירה דשנה ומתפתחת בת עשרות שנים. פנים המביטות בחקרנות, בעוצמה כמו גם ברכות, נחרטות אצל הצופה. בציור ארבעת בני המשפחה הגרעינית מופיע כן הציור וסימנים אישיים לכל אחד מהם. סימני יצירה. בציורים אחרים ניתן לזהות פיסת בגד, צווארון חולצה, או משקפיים – סימנים אישיים הממקמים את הציור כחלק מזמן, תקופת חיים. מעל לכל בולטות עיניים. שירלי מעידה על עצמה שהיא מתחילה את ציור הדיוקן עם העיניים, שכן הן החשובות מבחינתה. ’העיניים אומרות הכל’, ואכן בולטת יכולת וירטואוזית שלה לתפוס את המבט. הטיפול בעיניים בכל הדיוקנאות טעון, מרתק ומעמיק.
לצד הבחירה לצייר בפורמט גדול ביחסו לפני אדם, ’מעמידה’ שירלי את הפנים על פני כל הקנבס. נדמה כאילו לא הספיק לו הבד והיא ’נאלצת לחתוך’ את הדימוי, אולי כדי לצאת ממנו, ואולי כי ככל שתרד לפרטיו תזדקק למצע בד גדול יותר, ואולי זהו טיבו של מהלך ’זום אין’ שלפנינו. גודלו של הדיוקן חורג מגודלן הרגיל של פני אדם, וכך נוצר מבט כמעט מיקרוסקופי. אנו רואים את קפלי העור, את גופניותם של מושאי הציור ונזכרים בנו, בקרובים לנו.
לבחירה של שירלי במושאי הציור קודמת היכרות אישית בת עשרות שנים. הציור ’מחזיק’ בדרכו הייחודית את ידיעת הזמן. העבודות נושאות את קמטיו ואופיו של הזמן החולף. הפנים נושאות קמטי הבעה, כתמי שמש ושיער שיבה, ועם זאת הציור תמיד מהול באמפטיה. ניכר שחיבה גדולה אל מושאי הציור מניעה אותה לחקור באמצעותם את ציור הדיוקן.
ציור הדיוקנאות של שירלי מזכיר את ציורי הדיוקנאות של לוסיאן פרויד הבריטי, שצייר ציורים אקספרסיביים, פיגורטיביים (1922-2011 ). היחס ל’בשר’ תווי הפנים דומה, אבל בעוד ששירלי מתמקדת בפנים ומגדילה אותן, ציוריה מלאים חמלה, אמפטיה וכבוד לאדם, ואילו אצל פרויד הצופה נחשף לגופניות הפעורה של הדמויות . הציורים של שירלי ספוגים אנושיות ורכות, כמו גם חדות וחקרנות. הממשי והגופני מגיעים לכדי יצירת תחושה פיזית אצל הצופה תוך שהם מאפשרים גם תנועה אל מקומות נשגבים, אל הרוח.
שירלי פקטור גדלה בדרום אפריקה, ועם סיום לימודי אמנות הגיעה לארץ בגיל 27. מעל לשישה עשורים חיים שירלי פקטור ובן זוגה הצייר יורם רוזוב בירושלים. שניהם הורים ליאשה, אמן ומעצב, ולאסף, מוזיקאי. במשך עשרות שנים לימדו שירלי ויורם בבצלאל – שירלי לימדה רישום ויורם לימד רישום, ציור ועיצוב בסיסי.
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
